מי אנחנו – שיר הגות

לא. אנחנו כמו כלי אליו נוצקים הרגשות כמו מים. כמו שלכל אחד מאיתנו יש גוף פיזי ייחודי לו כך גם הכלי הרגשי שלנו ייחודי לנו.

האם זה הביטחון שיש לנו בעולם?
לא. אלא איך קיבלנו אותו מהסביבה ואיך אנחנו בוחרים להעניק אותו לעצמנו בכל יום דרך המעשים שלנו והתקשורת שלנו עם הסביבה.

האם זו ההתלהבות שלנו?
לא. אלא איך אנחנו בוחרים להביא אותה לעולם, וליצור ממנה את החדש המבקש לבוא.

מה שאנחנו, בא לידי ביטוי במקום הזך ביותר שלנו כאשר אנו בוחרים מתוך אהבה, ושואפים לבטא אותה.

נוצרנו מאהבה. מאמונה, מתוך רגש עז, מתוך ביטחון שקיבלנו ברחם אימנו ובהתלהבות גדולה יצאנו לעולם.
להבה של בורא קיבלנו, זה ההרכב הייחודי שלנו.
ובכל פעם שאנחנו עושים מבחירה מעשה של אהבה, זה אנחנו".

לפעמים אני נתקפת במצב רוח הגותי. פילוסופי כזה. השיר כאן למעלה הוא תוצר של רגע כזה שבו התחלתי עם השאלה הזו של "מי אני" השאלה הזו הולידה מין דיאלוג של שאלות ותשובות בהשראת המפתחות של מודל מגדלור.
אבל למה זה חשוב ומשנה בכלל לשאול מי אנחנו?
כדי להיות משמעותי בעבודה עם ילדים, חלק מרכזי ממה שעלינו לעשות זה (להסכים) להיות אותנטיים.
ילדים מזהים כל פיפס של זיוף.
כך שאם אותנטיות מדברת על "להיות אנחנו", ככל שנחקור לדעת יותר ויותר לעומק מי אנחנו, נוכל להביא את עצמנו יותר ויותר בצורה בהירה אל מול הילדים. תכלס, סוג כזה של בירור יכול לעשות המון שקט עבור שני הצדדים המעורבים😊
גם בשדה ההורי, וגם במרחב הכיתתי, השאלות של מי אנחנו, מתוך מה אנחנו פועלים בעולם, אל מול הילד המסויים שלנו, חשובה לא פחות מהשאלה מי הוא. ולא מדובר כאן על מיפוי וטבלאות וסיסמאות של חזון על הקיר או על המקרר הביתי. אני מתכוונת לחיפוש אחר מרכז בתוכנו. אחר ליבה.
כאשר פועלים מתוך חיבור אל המרכז/ליבה הזה, המערבולות השונות שעשויות לבוא אלינו מבחוץ מצד הילד/התלמיד או המציאות עצמה, יסחררו אותנו הרבה פחות בקרוסלה של החיים.