מלב הסערה למגדלור

האבל על אבי התערבב בימים של הגן. רוב הזמן יכולתי לשים אותו בצד אבל לעתים זיכרונות, מראות וקולות, היו טריגר לעצב ולבכי. כך הקושי של שנה ראשונה בגן התערבב עם קושי רגשי. אל תוך האבל , לצד ההתמודדות עם התפקיד החדש, התווספן תחושות אשמה על כך שאני לא פנוייה עד הסוף להכיל את הילדים כמו שחשבתי שאני צריכה ורוצה.

למרות שכבר היה לי ניסיון רב עם ילדים, התחושות השונות הובילו לעומס. בימים של גשם, לא הצלחתי להרדם בלילה לפני, מתוך חשש אם יעמדו לי כוחותיי בתוך מרחב הגן הסגור.
הייתי חסרת ניסיון ניהולי, לראשונה הייתי בתקשורת ישירה מול הורים, והיו לי גם המון אמונות ומחסומים לגבי מה בעצם התפקיד שלי ומה הדרך הנכונה והמדוייקת לעשות אותו.
הייתי אחת מול רבים. שרוצים ממני. שצריכים ממני. אהבתי מאד את הגן ואת הילדים אבל בדיעבד, הייתי במתח. בלחץ. הגרון שלי נשחק. הייתי חולה לעתים קרובות.

לשמחתי קיבלנו באותה שנה ליווי מטעם העמותה בה עבדתי. מישהי שהיתה גננת בעצמה. מנוסה.
היא נטעה אמונה בי. היא ליוותה אותי בדרך באופן רגיש ותומך. אחד הדברים שהעצב העמוק עשה הוא שפשוט לא היה לי לאן לברוח מעצמי. כך שהמקום שהיא סיפקה לי, שראה גם את הילדים וגם אותי ואפילו את הצוות שעבדתי איתו ואיך נכון לעבוד ביחד כדי לתמוך אחד בשני עבור הילדים היה מתנה אדירה ואפשר לי לצלוח את השנה הזו.
אז נכון, מדובר כאן על ארוע דרמטי. על שנה שהשאירה חותם על כל המשך חיי. אך הארוע הזה הוא דוגמא קלאסית לאופן שבו חיינו המקצועיים כמחנכים מושפעים ומתערבבים עם מה שמתרחש אצלנו בחיים. מאז יצא לי לעבוד עם עשרות אנשי צוות ולהכיר אותם לעומק. ככל שהתאפשר להם יותר מקום להבעה עצמית, להביא את עצמם, כך הם הרגישו יותר תחושת שייכות, יותר חיבור לכאן ועכשיו ולנוכחות שלהם אל מול הילדים.

היום, צו השעה הוא הכלה והשתלבות.

מדובר על הכלת הילדים כמובן. אך בכדי לאפשר הכלה עלינו להתייחס להכלה הרגשית של אנשי החינוך.
הכלה רגשית זה ליצור מקום בתוכך. חלל להכיל. חזק דיו. רחב דיו. מוגן דיו. להכיל את הקשיים שעולים. של הילדים. שלי כאשת החינוך שלהם.

לקח לי זמן כאשת חינוך ללמוד איך נכון להסתכל על המציאות, להיות קשובה בצורה נקייה בלי לחץ או פחד. קשובה הן לילדים, ולא פחות חשוב, לעצמי, בתוך העשייה החינוכית.
עבודת החינוך מערבת בה המון רגש. כל ילד יכול "ללחוץ" על כפתור בלתי נראה ולהפעיל אצלנו תגובה רגשית. אנחנו לא באים דף חלק לעשייה החינוכית. זה נהדר וממלא אך גם יכול להיות מתיש, מבלבל ומציף.

בכדי להכיל את הילדים, כולם, גם את אלו המאתגרים, עם הקשיים, עם הצרכים המיוחדים, וגם את אלו "השקופים", כדי להכיל את המציאות המוגבלת ולא פעם המתסכלת, אנחנו צריכים לתת מיכל כזה מוגן, קשוב, עדין, קודם כל לעצמנו.
לפנות מיכל בתוכנו. לפנות אותו מהרעש שלנו, מהמטענים שלנו, לטובת ההקשבה וההכלה של הילדים.

אז מי מכיל את אנשי החינוך? מי עוזר להם להכיל את הילדים שלנו?
תוכנית מגדלור באה לענות גם על הצורך הזה. לאפשר לאנשי החינוך מקום מוגן להתחבר לעצמם, להיות, לנשום ולהרגיש מוכלים. ומשם, הם ייצאו להכיל את הילדים שלנו, שלכם, ממקום פנוי, מאוורר ויציב יותר.