"לצאת מהכלים ולחזור"
סיכוי סביר שכמעט כל מי שבא במגע אינטנסיבי עם ילדים חווה לפחות רגע אחד בחיים מול הילדים/תלמידים שבו הרגיש שעוד שנייה הוא יוצא מכליו.
כשאנחנו "יוצאים מכלינו"-אנחנו אומרים או עושים משהו שנתחרט עליו אחר כך. שאנחנו כבר לא יכולים לשמוע את הבכי שלהם, או הריב בינהם, או התלונות המציקות וההתבכיינות או הרעש פשוט הרעש.
ברגעים האלו כל מה שאנחנו רוצים זה פשוט שמישהו יקח עכשיו את הילד ויחזיר אותו שהוא אחרי. אחרי ההתקף זעם הזה, אחרי הריב הזה עם אח שלו, אחרי הבכי, אחרי ההתנגדות החצופה או פשוט אחרי גיל 18:)
ברגע הזה אנחנו חווים "הצפה".
הצפה זה מצב שבו המיכלים שלנו מלאים (כי אנחנו עייפים/טרודים/עמוסים ותכל'ס- פשוט לא פנויים) וברגע הזה, משהו נוסף בדמות הילד שמולנו, בא ומוסיף עוד קצת משקל וקושי ל"חבילה".
מה קורה כשמתוך ההצפה הזו, אנחנו יוצאים לפעולה? אז נגיב תגובה שבאה "לכבות" את הברז שמציף.
כמו למשל, שנמהר לתת לילד את רצונו כדי שיפסיק לבכות, או להתערב בריב בין האחים ולתווך/להפריד/להעניש/לאיים או להתנתק מהילד המתלונן לחדר אחר (או פנימית, בתוכנו), או אם אנחנו מורים בכיתה, נמהר להוציא את המפריע מהכיתה..
אני מציעה טוויסט בעלילה. בואו נהיה בקשב למיכל שמקבל אליו ולא לברז.
כלומר, תשומת הלב של ההורה/איש החינוך, בסיטואציה כזו, מופנית ראשית כלפי פנים.
ככל שנקדים להתייחס ולטפל במיכל שלנו ולזהות שאנחנו כרגע בהצפה, כך, המיכל (שהוא אנחנו) יתרווח בתוכו ונוכל לגשת מזוית אחרת לסיטואציה.
ארבעה טיפים לתשומת לב למיכל הפנימי שלי בזמן "הצפה":
- לעצור ולזהות שאתם בהצפה.
גם אם מבחוץ אתם תמשיכו להגיב ולדבר/לצעוק/לאיים. מבפנים, שימו לב.
כל מה שנעשה כרגע זה מתוך ההצפה. זה יישמע כמו דיבור פנימי/חיצוני של "אני לא יכול/ה לשאת את זה יותר", "נשבר לי מזה", "אני לא יכול/ה לשמוע את זה יותר" וכן הלאה. תהיו ערים לדיבור הזה. לכך שיש פה סיטואציה שמציפה אתכם. - לייצר דיבור פנימי אוהד.
מאד טבעי להיגרר לתחושות של אשם או הלקאה עצמית, או סטרס שמוסיף לחגיגה. אז תעשו רגע ג'סטה לעצמכם של דיבור פנימי מרגיע. של הורה פנימי אוהד. קודם כל עבור עצמכם. כי כשאתם בהצפה, מי שידבר מגרונכם זה הילד הפנימי שלכם שמפעיל את כל האוטומטים. אז רגע. דברו אליו בנחת. הוא לא אוהב שיורדים עליו. - נשימות.
כן כן. הדבר הבנאלי הזה. נשימה נשיפה. כשאנחנו מתחברים לנשימות עמוקות, הסטרס בגוף נרגע. בנוסף לכך, הנשימה המודעת משיגה לנו זמן השהייה נוסף.
נכון , הנוכחות שלנו חשובה ומשפיעה אך אנחנו לא בחדר מיון עם חולה שזקוק להחייאה. אם נחכה שתי דקות עם תגובה, כדי שתהיה מותאמת לסיטואציה, אף אחד לא ימות מזה. אנחנו לא שחקנים מול שעון חול או סטופר שמאיץ בנו. לא נרויח דבר מתגובה נמהרת. אז לאט לאט. לנשום. - תשומת לב לשיח הפנימי.
הסיטואציות האלו הן הזדמנות נפלאה של למידה על עצמכם. מה האמונות שמנהלות אתכם מול הילדים וגם לא מעט מול החיים. ככל שנשלב ידע+מודעות+עבודה של התודעה, המיכל הפנימי שלנו ויכולת ההכלה שלנו יגדלו כך שנוכל להגיב בצורה שקולה גם על דברים שבעבר "הוציאו אתכם מהכלים".
לסיום, תכל'ס- שווה לנו לברך את הילדים/התלמידים שלנו על ההזדמנויות שהם נותנים לנו לגדול:)