כשארגז הכלים חסום

רגע, בואי ננסה להוריד הילוך יחד ולהבין מה קורה. הרי התשובות נמצאות בתוכנו😊
‏נכנסת איתה להרפייה. בתרגיל של דמיון מודרך היא מגיעה לחוף ים. אני מזמינה אותה לקרוא למדריכה שלה. מתקיים מפגש בינהם וחילופי מילים. הרוגע משתרר על פניה.
עם פקיחת העיניים, הרוגע מוביל אותה לגילוי, להכרה: בתוכה קיים מאבק.
היא מרגישה מלאה מסיכות. היא מרגישה לא יודעת ולא מחוברת למי היא מתחת לכל השכבות והתפקידים.
‏מתוך המרחב שנוצר, עולה זיכרון מילדות, כיצד כאחות בכורה היה עליה לוותר על ענייניה, להשהות את הרצונות שלה. התחושה שעימה גדלה היתה שאם יכירו מי היא באמת, לא יקבלו אותה ולא יאהבו. עליה לספק משהו, לתת משהו, כדי להרגיש ראויה.

בנתיים, בחיים עצמם התחושה היא שהכל נערם, יש טונות "שריפות שצריך לכבות" בבית ובעבודה.
היא יודעת שהיא יכולה לבצע את התפקידים שלה מצויין אבל בתוכה יש זעקה לחופש. מאד פנימי. לא רוצה לעבוד. עבור אף אחד.

בסיום הסשן המברר, הבנו את הבקשה הפנימית שלה ליותר מרחב. יותר הקשבה. עבורה.
הפחד שלה שאם תיתן לעצמה או תגלה את עצמה היא תתגלה כמפלצת של כעס, גורם לה לכלוא את ה"מפלצת" הזו עמוק בתוכה. כך שתחושת הכליאה הזו נשארת ומשכפלת את עצמה הלאה בכל מקום בחיים שלה: היא מרגישה כלואה בהורות, בשיגרת הנישואים, ובעבודה שלה. חוסר החיבור והקבלה שלה המלאה של עצמה מאפיל על חייה.

החלק הכייפי הוא ההבנה שכמו שהיא הסוהרת היא גם המשחררת 🙂
בתהליך של קבלה של "המפלצת" ושל חמלה עצמית, היא כבר לא מרגישה את הפיצול ואת הצורך להחזיק נסתר את החלקים האותנטיים שבתוכה.

מעתה היא נפגשת עם עצמה עבור עצמה. לא עבור שום דבר אחר מבחוץ שדורש. שמכריח. שגוזל את החופש.
כעת היא מכניסה לריתמוס שלה מפגשי חופש ודימיון מודרך ומדיטציות לא מתוך תחושה של "צריך" או "מטעם העבודה", אלא מתוך חופש אמיתי, ובחירה שמניבים תחושה של שיחרור וחיבור לאותנטיות ולהקשבה פנימית שמקרינה גם כלפי חוץ על סובביה.

לפעמים זה לא ידע או כלים שחסרים לנו. לפעמים חסרה לנו פניות להשתמש בארגז הכלים שלנו. לפעמים כי הידיים שלנו עמסות בדברים אחרים ואנחנו צריכים לרגע להניח מהן את המשא. לפעמים כי החלפנו מבלי משים את המנעול של הארגז ועלינו למצוא את המפתח😊