מורות והכלה

לכל מורה יש את החירות והסמכות הפנימית לקיים חינוך איכותי בכיתה שלה ואני רוצה לשפוך אור על המושג הזה מנקודת מבט של הכלה.
לא מזמן שוחחתי עם מנהלת בית ספר ומדריכה פדגוגית על הנטייה של מילים במשרד החינוך להפוך למילות באזז.
מילות באזז הן מילים שהופכות למשהו שכמורה במערכת את לא יכולה לשמוע יותר מאחר והפער בין המילה למה שקורה איתה בפועל במציאות הוא מכאיב מידי. הכאב נוצר מכך שהמילה הופכת לריקה, סיסמא שאין מאחוריה דבר. משהו שהוצנח מלמעלה אך לא פגש עדיין את המציאות "למטה".

למשל הכלה. או פדגוגיה מוטת עתיד. או כל שם קוד אחר שיש מאחוריו מערכת מורכבת מאד של הקשרים וקשרים וחוסר פניות לפתור את הפלונטר.
למשל, כמנחה להכלה הייתי שמחה שהמילה "הכלה" באמת תפרוט על נימי נפשם של המורות.
אך בפועל, אני רואה שהן מוצפות בדרישות מערכת והיותן לבד לא פעם במערכה משאיר אותן הכתובת שאמורה לספוג הכל, ללא מנגנון מובנה במערכת שמאפשר להן מקום לאוורר, לשתף, לחלום, לפרוק ולשמוע את עצמן מדברות.
כך, נוצר מצב מצער והישרדותי בו להגיד למורה "הכלה" זה כמו להגיד לאמא מותשת "נופש עם ילדים". כלומר האינסטינקט הוא של שורדת שרוצה לשחות לכיוון השני.
והאמת, שזה ממש מובן. כי וואלה, איפה יש עוד מקום להכיל, איפה? אני רוצה שמישהו יכיל אותי. צפוף לי, מוצף לי. ואיך אני אמורה להכיל כשיש לי דרישות פדגוגיות שמכתיבות לי ומודדות לי ומלחיצות לי את המערכת.
אז איך קשור לכאן פיתוח סמכות פנימית של מורות?
כאשר מורה מפתחת סמכות פנימית קורים כמה דברים –
1.היא תסמוך על עצמה יותר לערער ולהגמיש את דרישות המערכת בהתחשב במציאות המאד אישית ומשתנה של הרכב הכיתה שלה. החירות הפנימית שתיקח לעצמה תאפשר לה לבחור מה לקחת ומה לברור.
‏2. היא תבין שממש כמו בהתרסקות מטוס, כששמים חמצן למבוגר ורק אז לילד בכדי לאפשר הצלה, כך גם כאן. מחובתה לפנות לעצמה מסיכת חמצן. למצוא את הדבר שמזין אותה ושממלא אותה בכוחות. כי אותם עליה להעביר לתלמידים. מורות שלא מתעוררות לצורך הזה הן אלו שיברחו מהמערכת אחרי מספר מועט של שנים עם הרבה כאב ושחיקה.
‏3. פיתוח סמכות פנימית משמע להבין שיש דברים שאין לנו עליהם שליטה ושהדבר היחיד שיש לנו שליטה לגביו הוא אנחנו עצמנו. רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה המתבססת על חינוך מתוך ידע האדם, אמר, "כל חינוך הוא חינוך עצמי".
‏מכך נובע שהשאלה המרכזית שצריכה לחיות בנו לאורך כל הדרך כדי להצליח להבין ולהכיל בתוכנו את הפרטנרים שלנו(לרוב אלו תלמידים אך לא רק), היא "מי אני".
‏זוהי שאלה חיונית מאחר והיא מאפשרת לנו לדעת להבחין בייחודיות של האחר ולאפשר לו להיות חלק ממני בלי צורך ליישר/ לטשטש/ לכופף/ לתקן , בכדי לתת ולאפשר ולהרחיב(!) מקום אמיתי בתוכנו, להכיר את התוך הזה היטב, על מקומותיו המוארים/מוכרים והנסתרים כאחד.
כאשר המערכת תתן מרחב למורה לחקירה עצמית ולימוד של העצמי במובן הזה, ולא רק בזמן הלימודים והפרקטיקום, ותשכיל ללוות את המורה בתהליך הגילוי הזה היא תרוויח מורים מסופקים וטובים יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.