שנה חלפה. שנת הלימודים הסתיימה.

השנה זכיתי להדריך פדגוגית פרחי הוראה בסמינר הקיבוצים, סטודנטיות בהסבת אקדמאים. זכיתי לפגוש נשים (הפעם היו רק נשים) שבחרו מהלב ובאומץ  במציאות לא פשוטה לעשות שינוי ובחרו בהוראה לגיל הרך.

בכיתתי ישבו 27 סטודנטיות. רובן התנסו במהלך השנה הזו בגני חינוך מיוחד, חלקן בגנים מכלילים.

הפער הזה בין "חינוך מיוחד" ל"חינוך רגיל" לאט לאט הפך לשיח משותף, מכליל, כזה שרוצה לפגוש את הילד/ה כמי שהם ולקדם אותו מהמקום בו הוא נמצא.

במהלך השנה הזו פגשנו עד כמה המקום שלנו כמחנכות, בתוך עצמנו- האמונות שלנו, יכולת ההכלה המשתנה שלנו, האופן בו אנו ניגשים "להנחיל ידע", איך כל אלו משפיעים על החוויה של הילד/ה והקבוצה ועל היכולת שלנו לקדם אותו /ה ואותם כקבוצה.

אנו לא פעם נמצאים בשאלה לאן ילד מסויים מתאים, לחינוך "רגיל" או לחינוך מיוחד, התפילה שלי, שהשאלה הזו תלך ותהיה הרבה פחות נפוצה. שילדים יקבלו מענה מותאם ומונגש גם במערכת החינוך הרגילה, בקהילה עצמה.

הכלה (הכללה , inclusuve) יכולה לייצר רווח עבור כל הצדדים. היא מאפשרת לילדים באשר הם לחוש חלק מקהילה רחבה, עוטפת ומכילה. היא מאפשרת לנו לפתח את השריר של הכבוד לשונה- גם זה שנמצא ממש בתוכנו, הסמוי מן העין, וגם זה שנמצא בילד לידינו, שנראה או מתנהג אחרת או זקוק לדברים אחרים ממני.

"כנפיים של קרמבו" היא תנועת נוער שממחישה את הרווח ההדדי מכל הכיוונים. אך זוהי רק ההתחלה. יש עוד דרך ארוכה לעשות מהמצב בו הורים מצהירים שאינם מעוניינים שילד עם צרכים מיוחדים יהיה בחוג של הילד שלהם. עלינו לעשות עוד דרך ארוכה של חמלה, של הקשבה לפחדים וזיהוי הצרכים שחבויים מאחוריהם, של מענה וחיבור לחוזקות, של מתן מענים מותאמים.

אני מאחלת לאנשי החינוך לעשות עוד דרך של התפתחות אל הדרך המכילה והמכלילה. ואם רוצים סיוע בזה, יש אותי ואת תוכנית מגדלור:)